העמדה המצרית לגבי הכוח הבינלאומי בעזה: שינוי טקטי או חזון אסטרטגי?

העמדה המצרית חוותה שינוי בולט לאחרונה בנוגע לשאלת פריסת כוח בינלאומי ברצועת עזה, מהסירוב העקרוני לקבלה המותנית, במהלך שמעורר שאלות לגבי מניעי השינוי הזה והשפעותיו האפשריות על עתיד הסוגיה הפלסטינית.
המומחים מדגישים כי השינוי המצרי אינו מפתיע, אלא תוצאה של הערכה מדויקת של המשתנים בשטח. לאחר חודשים של סירוב מוחלט לרעיון פריסת כוחות בינלאומיים בעזה, החלה העמדה המצרית להשתנות בתחילת אוגוסט האחרון, כאשר שר החוץ המצרי הודיע במעבר רפיח על פתיחות מדינתו לרעיון זה.
שינוי טקטי זה - לפי המומחים - מגיע בתגובה לגורמים מרובים, בהם ההסלמה הישראלית המתמשכת, האיומים בהגירה, והלחצים הבינלאומיים על מצרים, בנוסף להפסדים הכלכליים שמצרים סופגת כתוצאה מהמשך המלחמה.
למרות השינוי הזה, מצרים שמרה על עקרונות עמדתה, כאשר הדגישה כי כל פריסת כוחות בינלאומיים צריכה להתבצע בהתאם להחלטה של מועצת הביטחון, וכי תפקידם של כוחות אלה יוגבל לסיוע לרשות הפלסטינית בבניית המדינה העצמאית.
ההתמקדות המצרית במנדט של מועצת הביטחון נובעת ממספר שיקולים, החשוב שבהם הוא הענקת הלגיטימציה הבינלאומית לכוחות, הגנתם מפני התקפות ישראליות, והבטחת הסכמה בינלאומית, והימנעות משימוש בווטו אמריקאי, בנוסף להגנה על מצרים מהתערבות צבאית ישירה.
ההצהרות הרשמיות והמומחים מצביעים על כך שמצרים עשויה להשתתף בכל כוח בינלאומי פוטנציאלי, בין אם בצורה צבאית, ביטחונית או סמלים. ההשתתפות הזו עשויה לנוע בין שליחת משקיפים או מומחים, או פריסת כוחות לאבטחת מעבר רפיח, או יחידות הנדסה לסיוע בשיקום.
מצרים נשענת במצב זה על ניסיונה הארוך במשימות שמירה על שלום, ומעמדה הבינלאומי ככוח עם משמעת ויעילות, מה שהופך את השתתפותה למקובלת ברמה הבינלאומית והאזורית.
למרות הצעדים הללו, האתגרים נותרו גדולים. הצלחת כל כוח בינלאומי בעזה תלויה בזמינות של ערבויות בינלאומיות אמיתיות, ובהירות במשימות ובסמכויות, וזמינות מימון מתמשך, ומעל לכל, רצון פוליטי אמיתי להשגת פתרון פוליטי.
השינוי המצרי לקראת קבלה מותנית של פריסת כוח בינלאומי בעזה מייצג ניסיון להתמודד עם המציאות המשתנה בשטח, תוך שמירה על העקרונות הלאומיים והלאומיים. הצלחה במשוואה קשה זו תתבסס על יכולת הדיפלומטיה המצרית להשיג איזון בין הלחצים הבינלאומיים לאינטרסים הערביים,