סאלח אלג'עפראווי: שאהיד המצלמה וקול עזה בעולם מלא בדם
בערב יום ראשון, 12 באוקטובר 2025, כאשר רחובות עזה חוו רוחות של תקווה לאחר מה שכונה "הפסקת אש", נפל העיתונאי הפלסטיני הצעיר סאלח אלג'עפראווי שאהיד, ומודיע על סוף טראגי למסלול עיתונאי אמיץ שהפך אותו לאיקונה של צדק ומאבק.
מתחת לשמי עזה, שהתרגלו למלחמות ולטבח, עזב סאלח, אך הוא השאיר מאחוריו מורשת שלא ניתן להעלים: מורשת המצלמה שחשפה את פני הכיבוש, וסירבה להשתיק את האמת.
* ילדות בלב הקרב
נולד סאלח אלג'עפראווי בשנת 1998 בלב עזה, העיר שלא הכירה דבר מלבד מצור ודם. הוא גדל בין יריות ודמעות של אמהות, ולכן היה טבעי שיבחר בעיתונאות לא רק כמקצוע, אלא כהודעה.
בצל המציאות המרירה הזו, עינו לא ראתה אלא את האמת המוחלטת, ועדשתו הייתה כלי להעברת האמת הזו באומץ ובנחישות.
* העיתונאי והלוחם בו זמנית
בשנת 2019, החל סאלח את דרכו כצלם עצמאי, ולאחר מכן החל להקים את קולו התקשורתי האישי.
לא היו מצלמותיו רק כלי ללכידת תמונות, אלא פלטפורמה שחשפה את פשעי הכיבוש הישראלי, ושמעו את קול הפלסטינים שהושתקו בעולם.
היה אלג'עפראווי בקרב יומיומי עם מכונת המלחמה, מהמר על האמת כדי להביס את שקר הכיבוש.
במלחמת עזה 2023, היה אלג'עפראווי שם, מתעד כל רגע בכנות שגורמת ללב לדמוע, ומספר בעיני מצלמותיו על הטבח שביצע הכיבוש נגד אזרחים, כך היה עד חי על הטבח שלא ניתן להכחיש.
* "לא אעזוב את השדה"
האיומים, שהושמעו נגדו דרך פלטפורמות המדיה החברתית, לא היו אלא ניסיונות נואלים לערער את נחישותו.
מהאיומים ברצח ועד מסעות הכפשה, נותר סאלח יציב במקומו, נחוש להישאר בשדה האמת.
"לא אעזוב את השדה, זו ההודעה שלי וזו האדמה שלי", היה אומר תמיד בכל פעם שהוא הואשם בהסתה או בהכפשת העובדות.
* רגעי פרידה מרירים
בשעות שקדמו לשאהידו, הייתה שיחה בינו לבין חברו הסופר הפלסטיני אדהם אלשארקאוי, כמו הודעה מוקדמת על קרבת רגע הפרידה.
כתב אדהם: "חלמתי שאתה מחזיק בלחם ואומר לי זה הלחם של אנס אלשריף", בהתייחסו לעיתונאי השאהיד אנס אלשריף שנפל במהלך סיקור ההתקפה.
השיב סאלח בקול עצוב: "יא אללה, אנס הלך", כדי להעיד על כך שעיתונאים פלסטינים חיים במצב של ייאוש ופחד להיות המטרה הבאה.
* שאהיד אלג'עפראווי: עדות למאבק מתמשך
נפל סאלח אלג'עפראווי ביום המנוגד כאשר הוא מתעד את הקרבות בשכונת סברה בעזה.
הוא נורה על ידי חמושים החשודים בקשר עם הכיבוש, כאשר שבעה כדורים פגעו בו והרגו אותו מיד.
והוסיפו מקורות פלסטיניים כי לתקרית זו יש ממדים מורכבים, שכן מאמינים כי מיליציות חמושות ששיתפו פעולה עם הכיבוש היו מאחורי הפשע הזה.
ברגע הזה, הייתה עזה במועד עם טרגדיה חדשה, סאלח חשב שהוא על סף רגע של תקווה, רגע שבו חוגגים את הפסקת האש, אך הכדורים שקרעו את גופו היו מצלצלים את הצליל האחרון במוזיקה של מאבקו הארוך.
* מורשת סאלח אלג'עפראווי: המצלמה שאינה משתתקת
עזב סאלח אלג'עפראווי, אך מצלמותיו שכתבו את סיפוריה של האדמה הפלסטינית, ימשיכו לספר את סיפורו, סיפור של מי שלא הובסו על ידי הכדורים, ומי שסירבו להיות רק מספרים בדיווחים החדשות.
בכל פינה מעזה, ובכל בית פלסטיני, יישאר שמו של סאלח אלג'עפראווי מהדהד, סימן לעיתונאות המסרבת לשתוק, ולתקשורת המסרבת להיות כלי לזיוף.
בזיכרון של כל פלסטיני, יישאר אלג'עפראווי איקונה של צדק, וגשר בין הדורות הבאים וקול המאבק שאינו מת.
* בכל רגע, סאלח נשאר חי
ברגעים הקשים שעוברת עזה, יישאר קול אלג'עפראווי בכל פינה ברחובות העיר, עם כל ילד פלסטיני המחזיק במצלמתו כדי לספר לעולם מה שהעיניים לא רואות.
בכל מקום חוזרים הפלסטינים: "לא נשכח את סאלח", כי המצלמה שהוא הרים, הייתה יותר מכלי; היא הייתה הנשק שהכיבוש לא יכול לשבור.
עם חלוף הזמן, יישאר שמו חי בלב עזה, כמו שהודעתו נשארת: שהאמת לא מתה, שהמאבק לא מתפשר, ושהתקשורת החופשית היא הנשק הגדול ביותר שלנו נגד האפלה.
יהי זכרו של סאלח אלג'עפראווי ברוך, שהחזיק במצלמתו ביד שאינה יודעת פחד, וכתב בה את סיפורו של עם שלא תכבה להבתו גם אם האפלה תימשך.
