ישראל מול הבידוד: הכרה מאוחרת וחיצי ביקורת כלפי נתניהו
September 15, 202538 צפיותזמן קריאה: 3 דקות
גודל גופן:
16
במהלך נדיר ובעל משמעויות פוליטיות עמוקות, הכיר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בכך שמלחמת עזה דחפה את ישראל לבידוד בינלאומי כואב, כשהוא סבור שהדרך לשבור אותו טמונה ב"השקעה אינטנסיבית" בפעולות השפעה תקשורתיות ודעייתיות דרך הפלטפורמות המסורתיות והדיגיטליות. עם זאת, הכרה זו, אם כי הגיעה מאוחר, פותחת את הדלת לקריאה רחבה יותר של הידרדרות תדמית ישראל בעולם, ולוויכוח הפוליטי המתפרץ בפנים לגבי האחריות למבוי הסתום הזה.
נתניהו, שניסה להטיל את האחריות על "המיעוטים האירופיים" ו"המדינות התומכות במחשבה האנטי-ציונית" כמו קטר, התעלם במכוון מהמהות של המשבר: מלחמה הרסנית שהותירה עשרות אלפי קורבנות בעזה והשיקה גל של גינוי חסר תקדים במערב ובמזרח כאחד. האירוניה היא שראש הממשלה עצמו מודע - דרך ההכרה שלו בסכנת הסנקציות הכלכליות ובשחיקת השווקים הבינלאומיים - לכך שמה שישראל מתמודדת איתו אינו רק "קמפיין תעמולה", אלא משבר מבני הפוגע ביסודות הפרויקט הפוליטי והכלכלי שלה.
אך המסוכן יותר מההכרה הוא מה שחשף נתניהו לגבי תוכניותיו להתמודד עם המשבר: חיזוק הבידוד העצמי, צמצום התלות במסחר חוץ, והשקעה רבה יותר בתעשיות צבאיות, מה שמעיד על חיזוק ההיגיון של "מדינת מבצר", המופרדת מסביבה הבינלאומית, התלויה בכוח הצבאי כעמוד השדרה להמשכיותה. כיוון זה אינו משקף רק את חרדת הסנקציות הכלכליות, אלא גם את סגירת האופק הפוליטי, שכן חסר כל שיח על הסדר או סקירה של מסלול המלחמה.
מנגד, לא היסס מנהיג האופוזיציה יאיר לפיד להטיל חיצי ביקורת, מאשים את נתניהו בהרס מעמד ישראל והפיכתה ל"מדינה מהמדינות המתפתחות". לפיד, שמנסה לשרטט חלופה פוליטית המבוססת על חזרה לשילוב בכלכלה העולמית, רואה במה שמתרחש תוצאה ישירה של "מדיניות הכישלון והבידוד" שהנהיג ראש הממשלה.
באופן כלכלי, העידו שמונים כלכלנים שהעלות של הכיבוש הישיר בעזה תדחוף את ישראל לעבר משבר כלכלי כואב, בשל הדימום הצבאי והסנקציות האירופיות. אזהרה זו אינה מוגבלת רק לכלכלה, אלא גם נוגעת למעמדה הגיאופוליטי של ישראל כבת ברית מערבית אמינה, מעמד שמתכלה בהדרגה תחת לחץ דעת הקהל הבינלאומית.
התמונה הנוכחית חושפת את ישראל כישות המתמודדת עם האתגר האסטרטגי החמור ביותר בעשורים: בידוד בינלאומי מתגבר, חלוקה פנימית סוערת, וכלכלה המתקדמת לעבר התכווצות. בעוד שנתניהו מהמר על "המאבק התעמולתי", מתמודדיםיו מבינים שהמאבק האמיתי אינו נמצא עוד בזירה התקשורתית, אלא בזירה של הלגיטימציה הפוליטית והמוסרית. ובזירה זו, נראה כי ישראל מפסידה את הקרב על התמונה והמעמד בקצב מואץ.
ההכרה של נתניהו בבידוד אינה רק מעידה על לשון פוליטית, אלא הצהרה מפורשת על כניסת ישראל לשלב של חשיפה בינלאומית, שבו לא יכולה התעמולה להסתיר את ההשפעות של מלחמת עזה ההרסנית. בין ההיגיון של "מדינת מבצר" שמאומץ על ידי נתניהו לבין החזון של "מדינה פתוחה" שמקדם לפיד, נשאלת השאלה: האם ישראל יכולה לשבור את חוג הבידוד או שהיא מתקדמת בצעדים בטוחים לעבר בידוד אסטרטגי ארוך טווח?
