סוריה וישראל משא ומתן על רקע ההסלמה.. מסרי כוח ואופציות שלום
September 7, 202549 צפיותזמן קריאה: 2 דקות
גודל גופן:
16
בעוד שהשמועות על משא ומתן בלתי ישיר בין דמשק לתל אביב ברוח אמריקאית הולכות ומתרקמות, נבחנת יעילות המסלולים הללו על הקרקע המלאה בהפצצות ובחורבן. בתמונה המנוגדת לדיפלומטיה, ישראל ממשיכה בהסלמה הצבאית בעמק הסורי, מה שמעלה שאלה מהותית: האם המשא ומתן מתנהל בלשון הכוח במקום בשפת השלום?
ההפצצות הישראליות האחרונות, שפגעו במוקדים צבאיים ואף בסביבת הארמון הנשיאותי בדמשק, אינן סתם פעולות צבאיות מבודדות. הן מסרים כפולים: לצדדים המנהלים משא ומתן שישראל מחזיקה ביד העליונה, ולתוך הישראלי שממשלת נתניהו עדיין מסוגלת ל"הרתעה" למרות המשברים הפוליטיים והשחיתות שסובבת אותה.
המעניין הוא שההסלמה הזו מתרחשת במקביל לדיווחים על הסכם קרוב בתיווך אמריקאי-ערבי. בעוד ששר החוץ הסורי אסעד אלשיבאני נפגש עם בכירים ישראלים בפריז, מטוסי הקרב הישראלים סיימו זה עתה הפצצה חדשה בפרברי דמשק. המשוואה הזו אינה מצביעה על רצון אמיתי לשלום, אלא על אסטרטגיה של "לנהל משא ומתן מעמדת כוח".
הנשיא הסורי אחמד אלשארע ניסה להרגיע את החששות באומרו שהמשא ומתן מתרכז בהחייאת הסכם הפסקת האש משנת 1974, מכחיש כל שיחה על נורמליזציה. אך ישראל, באמצעות המשך התוקפנות שלה, נראית כאילו היא כופה תנאים רחבים יותר: כניעה מלאה ולא פשרה מאוזנת.
המשבר הפנימי הישראלי משחק תפקיד מרכזי בהסלמה הזו. בנימין נתניהו, המתמודד עם חקירות על תיקים של שחיתות וביקורת על הכישלונות של השביעי באוקטובר, משחזר משחק ישן: ייצוא המשברים הפנימיים דרך הסלמה צבאית.
אך הסכנה האמיתית טמונה בכך שההסלמה הזו עלולה לערער כל סיכוי להגיע להסכם. ההפצצה הישראלית על בניין המטה הכללי בדמשק דחפה את סוריה לחזק את בריתותיה עם טורקיה, שם נחתם הסכם לשיתוף פעולה צבאי. זה אומר שהלחץ הישראלי עלול לדחוף את דמשק לכיוונים חלופיים במקום להציע ויתורים.
נראה כי ישראל מתייחסת לסוריה מתוך הגישה של "הדאגה הקיומית" עליה דיברו מרכזי המחקר הישראלים עצמם. אך גישה זו עלולה להיות מטעה, שכן ההסלמה המתמשכת אינה מביאה ביטחון לישראל, אלא דוחפת את האזור לעוד חוסר יציבות, ומערערת את סיכויי השלום שעשויים להיות התקווה האחרונה להשגת יציבות אזורית.
המסר שישראל שולחת דרך ההפצצות שלה ברור: הכוח הוא השפה היחידה שהיא מבינה. אך השאלה שישראל מתעלמת ממנה היא: מה תעשה כאשר דמשק ובעלות בריתה יבינו שהתגובה לשפת הכוח יכולה להיות רק בשפה דומה? אז לא יהיה מדובר במשא ומתן על הסכם ביטחוני, אלא על ניהול סכסוך מורכב ומסוכן יותר.
ההפצצות הישראליות האחרונות, שפגעו במוקדים צבאיים ואף בסביבת הארמון הנשיאותי בדמשק, אינן סתם פעולות צבאיות מבודדות. הן מסרים כפולים: לצדדים המנהלים משא ומתן שישראל מחזיקה ביד העליונה, ולתוך הישראלי שממשלת נתניהו עדיין מסוגלת ל"הרתעה" למרות המשברים הפוליטיים והשחיתות שסובבת אותה.
המעניין הוא שההסלמה הזו מתרחשת במקביל לדיווחים על הסכם קרוב בתיווך אמריקאי-ערבי. בעוד ששר החוץ הסורי אסעד אלשיבאני נפגש עם בכירים ישראלים בפריז, מטוסי הקרב הישראלים סיימו זה עתה הפצצה חדשה בפרברי דמשק. המשוואה הזו אינה מצביעה על רצון אמיתי לשלום, אלא על אסטרטגיה של "לנהל משא ומתן מעמדת כוח".
הנשיא הסורי אחמד אלשארע ניסה להרגיע את החששות באומרו שהמשא ומתן מתרכז בהחייאת הסכם הפסקת האש משנת 1974, מכחיש כל שיחה על נורמליזציה. אך ישראל, באמצעות המשך התוקפנות שלה, נראית כאילו היא כופה תנאים רחבים יותר: כניעה מלאה ולא פשרה מאוזנת.
המשבר הפנימי הישראלי משחק תפקיד מרכזי בהסלמה הזו. בנימין נתניהו, המתמודד עם חקירות על תיקים של שחיתות וביקורת על הכישלונות של השביעי באוקטובר, משחזר משחק ישן: ייצוא המשברים הפנימיים דרך הסלמה צבאית.
אך הסכנה האמיתית טמונה בכך שההסלמה הזו עלולה לערער כל סיכוי להגיע להסכם. ההפצצה הישראלית על בניין המטה הכללי בדמשק דחפה את סוריה לחזק את בריתותיה עם טורקיה, שם נחתם הסכם לשיתוף פעולה צבאי. זה אומר שהלחץ הישראלי עלול לדחוף את דמשק לכיוונים חלופיים במקום להציע ויתורים.
נראה כי ישראל מתייחסת לסוריה מתוך הגישה של "הדאגה הקיומית" עליה דיברו מרכזי המחקר הישראלים עצמם. אך גישה זו עלולה להיות מטעה, שכן ההסלמה המתמשכת אינה מביאה ביטחון לישראל, אלא דוחפת את האזור לעוד חוסר יציבות, ומערערת את סיכויי השלום שעשויים להיות התקווה האחרונה להשגת יציבות אזורית.
המסר שישראל שולחת דרך ההפצצות שלה ברור: הכוח הוא השפה היחידה שהיא מבינה. אך השאלה שישראל מתעלמת ממנה היא: מה תעשה כאשר דמשק ובעלות בריתה יבינו שהתגובה לשפת הכוח יכולה להיות רק בשפה דומה? אז לא יהיה מדובר במשא ומתן על הסכם ביטחוני, אלא על ניהול סכסוך מורכב ומסוכן יותר.
