נתניהו מהשארת המצב הקיים לכפיית מציאות חדשה בכוח
August 10, 202593 צפיותזמן קריאה: 2 דקות
גודל גופן
16
בשינוי אסטרטגי גדול, ישראל בראשות בנימין נתניהו כבר לא מסתפקת בתפקיד "השומר" של המצב הנוכחי במזרח התיכון, אלא שואפת באופן הולך ומתרקם לשוב ולצייר את מפת האזור בכוח צבאי, בהתאם לניתוח מעמיק שפורסם במגזין פוריין פוליסי. ניתוח זה מתאר כיצד ישראל עברה מאסטרטגיית התקפות מוגבלות כדי להכיל את האיומים לשאיפה ל"ניצחון כולל" ושינוי משטרים דרך הסלמה בסוריה, שם ביצעה יותר מ-160 תקיפות אוויריות ב-24 שעות במהלך אירועי הסווידא (יולי 2024), בטענה להגנת הדרוזים.
הרחבת הנוכחות הצבאית הישירה בשטחים הסוריים וכיבוש של כ-200 ק"מ² בנוסף להתקפות חוזרות נגד אתרים איראניים בסוריה ולבנון, במטרה לשתק את יכולות "ציר ההתנגדות".
ועבדה קשה על כישלון יוזמות הפסקת האש בעזה, ודחתה כל הסכם פוליטי עם הפלסטינים.
נתניהו מאמין שהפלת המשטרים העוינים (כמו חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון) וחלישת איראן תכפה "מזרח תיכון חדש" שבו ישראל תהיה הכוח השולט, עם נורמליזציה ערבית רחבה. אך חזון זה נתקל באתגרים גדולים כמו הדחייה הציבורית הערבית לנורמליזציה, במיוחד לאחר המלחמה בעזה. ודאגת בעלי הברית המערביים (כמו ארצות הברית) מהחלקת האזור למלחמה כוללת.
נראה כי נתניהו דוחה את הדיפלומטיה כי הוא מהמר על הכוח הצבאי ומאמין שהעליונות הטכנולוגית והצבאית של ישראל מאפשרת לה לכפות את תנאיה ללא מו"מ.
נראה כי רצון ישראל ברור לשנות את המשטרים באזור כפי שהופיע בהצהרות של שרים ישראלים הקוראים להפלת הנשיא הסורי החדש (אחמד אלשארע) או אפילו "שחרור" צפון קפריסין מטורקיה וניצול התמיכה האמריקאית.
למרות הביקורות של חלק מהאחראים האמריקאיים על נתניהו, ממשלת טראמפ לא הפסיקה את התמיכה הצבאית והפוליטית לישראל.
ההסלמה הישראלית עשויה להשיג ניצחונות טקטיים, אך היא מעמיקה את הבעיות האסטרטגיות כמו שחיקת הסיכויים לנורמליזציה, שכן המדינות הערביות לא ייקחו סיכון בזעם ע народיהם לטובת ישראל, במיוחד לאחר ההתקפות האקראיות בסוריה ובעזה שהגבירו את העוינות האזורית. ואפילו וושינגטון ברור שהיא לא רוצה מלחמה אזורית שישראל תיזום ותמשוך אותה אליה.
השינוי הישראלי לכפיית המציאות בכוח עשוי להשיג רווחים קצרי טווח, אך הוא מאיים על בידוד ישראל בזירה הבינלאומית בשל הפרותיה החוזרות ונשנות של החוק הבינלאומי והארכת הסכסוכים בעזה, בלבנון ובסוריה ללא פתרונות פוליטיים, שכן כולם יודעים כי חורבן היציבות האזורית עשוי להוביל את האזור למפגשים שאין להם תוצאות טובות.
הרחבת הנוכחות הצבאית הישירה בשטחים הסוריים וכיבוש של כ-200 ק"מ² בנוסף להתקפות חוזרות נגד אתרים איראניים בסוריה ולבנון, במטרה לשתק את יכולות "ציר ההתנגדות".
ועבדה קשה על כישלון יוזמות הפסקת האש בעזה, ודחתה כל הסכם פוליטי עם הפלסטינים.
נתניהו מאמין שהפלת המשטרים העוינים (כמו חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון) וחלישת איראן תכפה "מזרח תיכון חדש" שבו ישראל תהיה הכוח השולט, עם נורמליזציה ערבית רחבה. אך חזון זה נתקל באתגרים גדולים כמו הדחייה הציבורית הערבית לנורמליזציה, במיוחד לאחר המלחמה בעזה. ודאגת בעלי הברית המערביים (כמו ארצות הברית) מהחלקת האזור למלחמה כוללת.
נראה כי נתניהו דוחה את הדיפלומטיה כי הוא מהמר על הכוח הצבאי ומאמין שהעליונות הטכנולוגית והצבאית של ישראל מאפשרת לה לכפות את תנאיה ללא מו"מ.
נראה כי רצון ישראל ברור לשנות את המשטרים באזור כפי שהופיע בהצהרות של שרים ישראלים הקוראים להפלת הנשיא הסורי החדש (אחמד אלשארע) או אפילו "שחרור" צפון קפריסין מטורקיה וניצול התמיכה האמריקאית.
למרות הביקורות של חלק מהאחראים האמריקאיים על נתניהו, ממשלת טראמפ לא הפסיקה את התמיכה הצבאית והפוליטית לישראל.
ההסלמה הישראלית עשויה להשיג ניצחונות טקטיים, אך היא מעמיקה את הבעיות האסטרטגיות כמו שחיקת הסיכויים לנורמליזציה, שכן המדינות הערביות לא ייקחו סיכון בזעם ע народיהם לטובת ישראל, במיוחד לאחר ההתקפות האקראיות בסוריה ובעזה שהגבירו את העוינות האזורית. ואפילו וושינגטון ברור שהיא לא רוצה מלחמה אזורית שישראל תיזום ותמשוך אותה אליה.
השינוי הישראלי לכפיית המציאות בכוח עשוי להשיג רווחים קצרי טווח, אך הוא מאיים על בידוד ישראל בזירה הבינלאומית בשל הפרותיה החוזרות ונשנות של החוק הבינלאומי והארכת הסכסוכים בעזה, בלבנון ובסוריה ללא פתרונות פוליטיים, שכן כולם יודעים כי חורבן היציבות האזורית עשוי להוביל את האזור למפגשים שאין להם תוצאות טובות.
