שליטת סין במתכות נדירות: מלכודת אסטרטגית או מציאות כלכלית?

באולם הכנסים של חברת "רייזן למתכות לא ברזליות" التابعة לקבוצת "צ'יינה רייר ערת' גרופ", עומד צ'אנג שיגאנג בביטחון לדבר על שליטת מדינתו בשוק המתכות הנדירות. הצהרותיו לא היו רק התפארות, אלא שיקפו מציאות כלכלית שהצטברה על פני שלושה עשורים של תכנון אסטרטגי הנתמך על ידי הממשלה.
שליטה זו לא הגיעה מתוך ריק. סין שולטת כיום ב-70% מהפעולות הגלובליות של כריית מתכות נדירות, ו-90% מהליכי ההפרדה והעיבוד, ו-93% מתעשיית המגנטים הקבועים שנכנסים לכל דבר, החל מטלפונים חכמים ועד רכבים חשמליים ומטוסי קרב.
אבל הסיפור האמיתי טמון בשאלה כיצד סין הגיעה למעמד זה? התשובה חוזרת לשנות התשעים של המאה הקודמת, כאשר המנהיג הסיני המנוח דנג שיאופינג השיק את האמרה המפורסמת שלו: "המזרח התיכון יש לו נפט, וסין יש לה מתכות נדירות". מאז הרגע הזה, החלה אסטרטגיה שיטתית המבוססת על תמיכה ממשלתית וספיגת הפסדים בטווח הקצר כדי להשיג רווחים בטווח הארוך.
המחירים הנמוכים שהטילה סין לא היו רק מדיניות תמחור, אלא היו נשק אסטרטגי שהכניס את המתחרים למלכודת הכניעה. כפי שאומר ג'ון אורמירוד, מומחה בתעשיית המגנטים: "הלקוחות היו הולכים לסין כדי לקבל הצעת מחיר, ואז מבקשים ממך להתאים אותה, וזה היה פשוט בלתי אפשרי".
התוצאה הייתה סגירת שתי חברות אמריקאיות האחרונות לייצור מגנטים עד לשנת 2010, והעברת ציוד מפעל "מגניקואנטש" של "גנרל מוטורס" מאינדיאנה למפעלים בטיאנג'ין ונינגבו הסיניים.
היום, ארצות הברית, אירופה ויפן מתמודדות עם דילמה קיומית: להמשיך להסתמך על שרשראות סיניות בעלות נמוכה, או לשאת בעלויות גבוהות לבניית שרשראות אספקה חלופיות. כמו ששואלת גרייסלין פסקרן ממרכז המחקר האסטרטגי והבינלאומי: "למה הם קונים ממוצר יקר אם יש אלטרנטיבות זולות זמינות?".
ניסיונות המערב להימלט מהמלכודת הזו עדיין מוגבלים. הבטחת וושינגטון למחיר כפול לחברת "אם בי חומרי גלם" בלאס וגאס, והתחייבותה לרכוש את כל ייצור המפעל העתידי למגנטים, נראית כמו טיפה באוקיינוס של שליטה סינית.
האתגר האמיתי לא טמון בבניית מכרות חדשים או מפעלים מודרניים, אלא בהתמודדות עם מודל כלכלי סיני ייחודי, שבו המדינה סופגת הפסדים זמניים مقابل שליטה ארוכת טווח בשווקים אסטרטגיים. משוואה זו הפכה את הניתוק מסין ל"יקר ואולי בלתי אפשרי בטווח הקצר", כפי שאומרת ה-Financial Times.