עזה מוקפת בצמא לאחר רעב: אסון אנושי מחמיר

בצל המשך המלחמה הישראלית בעזה במשך כמעט שנתיים, האסון האנושי מעמיק מיום ליום, כאשר רעב אינו הסכנה היחידה המאיימת על תושבי האזור המוכה, אלא הצמא הקטלני הפך לפן נוסף של המשבר, עם הידרדרות משמעותית באיכות המים ונדירותם.

במראה יומיומי טראגי, אלפי פלסטינים הולכים מרחקים ארוכים דרך אזורים הרוסים כדי להשיג כמויות קטנות של מים, שמשמשים לשתייה, ניקיון ובישול.

וכמעט שהמסעות הקשים הללו אינם מספקים את הצרכים הבסיסיים שלהם, בזמן שמדדי הביטחון התזונתי העולמיים מצביעים על כך שהרעב כבר מתגלה בעזה.

למרות שחלק מהמים מגיעים לתושבים דרך מתקני התפלה קטנים המנוהלים על ידי ארגוני סיוע, רוב המים הזמינים נמשכים משכבת מים תת-קרקעית שהפכה למלוחה מאוד, ומלאה במזהמים שנגרמים מהתערבות עם מי ביוב ודליפת חומרים כימיים מההריסות, מה שהוביל להתפרצות מחלות כמו שלשולים ודלקת כבד בצורה רחבה.

ישראל עצרה בשלב מוקדם של המלחמה את אספקת המים הנקיים שהיו המקור העיקרי למי שתייה בעזה, מה שהחמיר את המשבר, כמו כן רוב התשתיות למים ולביוב נהרסו לחלוטין.

משאבות המים התת-קרקעיות תלויות לעיתים קרובות בגנרטורים קטנים, אך הדלק הנדרש להפעלתן כמעט ואינו קיים, מה שהופך את הפעלת המשאבות הללו לבלתי אפשרית לעיתים קרובות.

הקריסה כמעט המוחלטת של המערכת המימית משאירה את תושבי עזה במאבק מתמיד כדי להבטיח את צרכיהם היומיים.

מעאז מחמיר, צעיר בן 23, היה סטודנט לפני פרוץ המלחמה, הולך מדי יום כקילומטר ברגל שלוש פעמים כדי להביא מים, ממתין בתורים שנמשכים לעיתים שעתיים, כדי למלא שתי קופסאות גדולות של מים מלוחים לשימוש בניקוי, ושתי קופסאות קטנות של מים יחסית נקיים לשתייה.

מעאז שם את העומס שלו על עגלת יד מתכתית ומהלך על אדמה קשה חזרה לאוהל המשפחה שמכיל 22 נפשות באזור דיר אל-בלח.

אמו, אום מעאז (53) אומרת: "הילדים באים והולכים, מזג האוויר חם, הצמא לא מרחם, ואנחנו לא יודעים אם נוכל למלא מים שוב מחר".

לפי ארגון "אוקספם", ממוצע צריכת המים היומית לאדם בעזה אינו עולה על 3 עד 5 ליטרים בלבד, בעוד שבשרא אל-חאלדי, אחראית על מדיניות סיוע הומניטרי, הזהירה כי אנשים מתים היום ממחלות שניתן למנוע בקלות, והדגישה את הצורך בהפסקת אש מיידית ואישור כניסת סיוע ללא הגבלות.

מנגד, דניש מאליק, האחראי על תחום המים והביוב במועצה הנורווגית לפליטים, אמר: "חוסר המים הולך ומתרקם בצורה מפחידה, והאנשים נאלצים לקבל החלטות טראגיות בין שתייה או ניקיון".

ומנזר סאלם, מנהל כללי של מקורות המים ברשות המים ואיכות הסביבה בעזה, אמר: "הילדים איבדו את ילדותם, והפכו לעובדי מים, רודפים אחרי משאיות או הולכים לאזורים רחוקים כדי להשיג מים למשפחותיהם".

המים הפכו לחלק ממאבק ההישרדות בעזה;

מראות התורים הארוכים, הדחיפות, וההמתנה תחת שמש קופחת הפכו למראה יומיומי, במיוחד בצל היעדר תשתיות ביוב מתאימות או אמצעים לשמירה על ניקיון אישי ברוב המחנות והאוהלים הפזורים ברחבי האזור הצפוף באוכלוסייה.

לעיתים קרובות נופלת האחריות על איסוף המים על הילדים, בעוד שהאבות עסוקים בחיפוש אחר אוכל וצרכים אחרים, בחלוקה כואבת של תפקידים בתוך אסון שאינו נגמר.

האומות המאוחדות קבעו את המינימום לצריכת מים לאדם במצבי חירום ב-15 ליטרים ביום כדי לענות על צרכי שתייה, בישול וניקיון אישי.

אך בעזה, התושבים אינם מקבלים אפילו שליש מהמספר הזה. לעומת זאת, ממוצע צריכת המים היומית בישראל עומד על כ-247 ליטרים לאדם, לפי ארגון בצלם הישראלי לזכויות האדם.